הסיפור שלי

גדלתי בבית שנבנה על אהבה בין הורים שהגיעו מתרבויות שונות. אבי, בלשן יקה ממושב דתי בעמק יזרעאל, ואמי, ציירת בגדדית מרמת גן, בעלת תפיסת עולם חילונית. שילוב זה נטע בי פתיחות לאנשים מרקעים שונים ויכולת לזהות ערך בשונות ובמפגש בין ניגודים.

שנות חיי הראשונות היו מלוות בצל מחלתו של אחי הבכור, שנפטר כשהייתי בת שלוש. מציאות זו עיצבה את זהותי מהיסוד - נולדתי לטפל.

למרות נטיותיי הטבעיות לתחום הטיפול (ואחרי שירות צבאי בבור חיל האוויר כקצינה), בחרתי ללמוד הנדסת תעשייה וניהול – משיקולים פרקטיים ומתוך הערכה ליכולותיי האנליטיות. במהלך התואר החלטתי ללמוד גם הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר, מתוך סקרנות ותחושה שהמקצוע שבחרתי אינו משקף את יכולותיי העמוקות יותר. עם סיום התואר בהנדסה ילדתי את בתי הבכורה.

הנחיית קבוצות הורים הייתה טבעית עבורי, והחלטתי לעזוב את תחום ההנדסה. במקביל ללידת בתי השנייה, נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. בתקופה זו עבדתי בפיתוח מנהלים, שם השתלבו עולמות הנחיית הקבוצות עם תחומי ארגון, שיטות וייעוץ ארגוני.

במקביל הנחיתי קבוצות הורים רבות מאוד בכל הארץ ובמגוון מסגרות ואוכלוסיות. הסקרנות והסיפוק שחשתי עוררו בי את הצורך בהעמקת הכלים הטיפוליים. פניתי ללימודי תואר שני בדרמה תרפיה – תחום שהתאים לרקע שלי בתיאטרון. בתי השלישית הצטרפה אליי ללימודים.

לימודי הדרמה תרפיה היוו צומת חשוב בדרכי המקצועית, וסימנו את השלמת תהליך ההסבה אליו שאפתי. העבודה עם אמצעים אמנותיים – דרמה, אומנות פלסטית, ארגז חול וריטואלים – אפשרה לי לעבד חוויות ילדות מוקדמות ותהליכים נפשיים שקשה היה לבטאם במילים.

במשך שש שנים עבדתי בשירות הפסיכולוגי ובמשרד החינוך, תוך כדי התרחבות הקליניקה הפרטית שלי.

לאחר שנים של התנסות ועבודה מספקת כדרמה תרפיסטית, חשתי צורך בהרחבת אופקיי הקליניים. מצאתי את המענה לכך בלימודי התיאוריה של ביון במסגרת מפגשים פסיכואנליטיים. במשך שלוש שנים העמקתי בתיאוריה זו ומצאתי חיבור לשפה הפסיכואנליטית שביון פיתח. נהניתי מהדרכה איכותית, ממורה מעוררת השראה ומשיח פורה עם עמיתים. בהמשך נרשמתי ללימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית.

במהלך עבודתי כדרמה תרפיסטית במסגרת החרדית, התגבש אצלי רעיון למחקר. הבחנתי כיצד תפילת שחרית משותפת עם תלמידות בחדר התרפיה יצרה מרחב פוטנציאלי מיוחד. התחלתי לזהות הקבלות בין מצב התודעה של המתפלל – הפנוי להתגלות וקשוב למתרחש – לבין עמדת האנליטיקאי בגישתו של ביון.

כעת אני כותבת דוקטורט באוניברסיטת בר-אילן, וממשיכה לחקור את הקשר בין טיפול ותפילה. למרות האתגר שבלמידת תחום חדש – פילוסופיה יהודית – אני מוצאת נקודות השקה מעניינות בינו לבין תאוריות מעולם הפסיכואנליזה והטיפול בשילוב אמנויות: ביבליותרפיה, תנועה, דרמה ומוזיקה.

הרעיונות מהמחקר הובילו אותי להרצות בכנס השנתי הארצי של יה"ת (האיגוד הישראלי לטיפול באמצעות אמנויות). עבורי, זה היה רגע מיוחד ומשמעותי – העבודה שפיתחתי בשקט, בחדרי הטיפול ובמחקר, התרחבה לדיון מקצועי משותף. בהרצאה שכותרתה "לו יהיה רצון", הצגתי את האופן שבו ניתן למקם מחדש את מושג התפילה מהשדה הדתי למרחב הטיפולי, במיוחד בהקשר של טראומה וחיבור קהילתי.

המחקר עצמו מחדד את יכולות החקירה והניסוח שלי, ופתח בפניי אפשרויות באקדמיה.

כיום אני מרצה במכללת לוינסקי, מלמדת קורסים המשלבים תיאוריות ופרקטיקות מעולם הטיפול באמצעות אמנויות למורות בחינוך המיוחד.
בנוסף, אני עובדת בבית ספר חרדי לתלמידים עם הפרעות נפשיות בבני ברק, שם אני משלבת בטיפול הקבוצתי מפגש בין עולמות – ואת התפילה.